<h1>גליוני התוספות לרבינו אליעזר מטוך</h1>
<h2>דף ב.</h2>
תוד"ה אשת אחיו מאמו. ריב"א הביא ראייה, דאמרינן במועד קטן [כ"ח ע"א], מכרת דיומי מי נפק מר, ולא קאמר מכרת ד[שני] ויומי מי נפק מר. ובירושלמי [ביכורים פ"ב ה"א] קאמר, זקן שאכל חלב מי יודיענו שהוא בכרת ומסיק דמת בשלשה ימים זו היא מיתת כרת. ולא קאמר שידע על ידי (פקהא) [מה ש]זרעו נכרת. ואומר ר"י דאייתי ראייה מעבירה דאחר הגיע בניו לפירקן לא ימותו בעון כרת שיעשה אחרי כן. ומכרת דבני נפק.
סוד"ה אשת אחיו. דכי היכי דאמרינן אשת אחיו כנדה, הכי נמי נימא דנדה כאשת אחיו לענין ערירי, והדר נילף כל העריות מינה.
<h2>דף ב:</h2>
ד"ה או שנמצאו. וקטנה אינה מתיבמת, אע"ג דהוי ספק ספיקא דאפילו היא איילונית שמא היה מקפיד, מ"מ החמירו בכרת כמו שהחמירו במים שאין להם סוף דאין מעידין על אשתו, ועל הגוסס אע"ג דרובן אין נמלטין.
<h2>דף ג.</h2>
סוד"ה דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי. ורב חסדא ורב יצחק בר אבודימי בפרק שתי מדות [מנחות צ"ג ע"א] ובפרק שתי הלחם [שם צ"ח ע"א]. ואותו אפשר שהיה בימי רבא.
<h2>דף ג:</h2>
למעוטי צרת ממאנת. הא דלא קאמר למעוטי דשמואל, דהוא אמרה להך דממאנת, כדקאמר למעוטי דרב ורב אסי. משום דמתניתין לא פליגא אדשמואל, דמודה שמואל דבעיא חליצה. דלא אסירא אלא מדרבנן.
לפי שאינן בצרת צרה. הקשה מהר"מ דמשכחת צרת צרה בסוטה לענין בועל, באומר קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני אלא בתי. דלדבריה נמי היא חמותו ופטרה צרתה, דמותרת לקרוביו. ונישאת לאחיו, ולו אשה אחרת. ומת בלא בנים. דאסורה לו, דלפי דבריה זינתה תחתיו. ופוטרת צרתה, ומשכחת נמי צרת צרה. ותירץ דלפי דבריו נמי שרי בצרתה, דאם קידשה אינה אשת אחיו כלל. והיא נמי אינה נאמנת לומר שהיא חמותו. ולפטור צרתה נראה דפשיטא דתרוייהו לא מהימני לפטור הצרה. ועוד אפילו מהימני לא משכחת צרת צרה בסוטה גרידא דפטרה, דלדבריה משום חמותה פטרה צרה ולא משום צרה.
<h2>דף ד.</h2>
דכתיב לא תלבש. הקשה מהר"מ היכי ילפינן מכלאים בציצית, מה לציצית ששקולה כנגד כל המצות. ותירץ דילפינן מגדילים וראשו. ויש לתרץ מה שהקשה מהר"ח מה עשה דציצית שכן תדיר דהכי פריך לקמן [ה' ע"ב].
א"כ לא ליכתוב רחמנא לא יקח איש וגו' לא יגלה כנף אביו למה לי. אע"ג דהאי קרא בקדושים והך במשנה תורה. ולעיל לא קאמר הכי, אלא קאמר מכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו.
<h2>דף ד:</h2>
תוד"ה ותיתו משעטנז. אע"ג דשעטנז מיבעי ליה לשוע טווי ונוז, מ"מ לא פריך השתא, משום דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אליבא דר' ישמעאל בנדה [כ"ב ע"ב]. מהר"מ.
תוד"ה ואמר רחמנא. ואין להקשות על סיפרי, הא שזור ידעינן מדשרי רחמנא כלאים בציצית מסמוכים לפי האמת. דהוה אמינא דאין צריך שיהו שזורין, ואיצטריך למישרי היכא דאין לו חוטין אחרים אלא שזורין וכן טלית שזורה. נראה לי.
<h2>דף ה.</h2>
סוד"ה ואכתי איצטריך. ואומר מהר"מ דבפרק שני נזירים [נזיר נ"ח ע"א] יליף מראשו דבעלמא דחי עשה לא תעשה, סבר דמצורע שרי בתשמיש. דאם לא כן נהי דדריש דאם אינו ענין דדחי לאו השוה בכל, מ"מ [נימא דעשה] לא לידחי ל"ת אלא עשה כי האי דעדיף. וסוגיין דהכא נראה לי קצת דסבר ודאי דעשה דמצורע עדיף, מדקאמר דאי לא תימא הכי נילף מהכא דדחי לאו ועשה. ומה סברא היא זו מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, [אלא עשה דעדיף כי האי קאמר דנילף מהכא], ועוד דגבי עשה דגילוח אינו שוה לא בישראל ולא בנשים, אבל עשה דאלמנה שוה בנשים. למאי דפרישית דעשה דמצורע עדיף טפי ולא מצינו למילף מתרוייהו. אבל סוגיא דשמעתין דנזיר סברה דלא עדיף, ולהכי לא דחי את הכל.
<h2>דף ה:</h2>
תוד"ה גדילים ארבעה. ושמא קים ליה דבעי שמונה חוטין, כי היכי דליהוי ציצית. וחמשה קשרים ושמונה חוטין תרי"ג. ולעיל [ד' ע"ב] מדקדק דשרי מדקאמר רחמנא עביד להו תכלת.
שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. הכא לא קאמר "דאי לא תימא הכי הא דקיימא לן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ליגמר מהכא דלידחי", כדאמרינן לעיל. משום דפירכות פשוטות הן, ולהכי לא קאמר אלא ס"ד תידחי ממילא כדאמר באחריני. ובפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"א] מצריך כולהו, וקאמר דלא אתו מהדדי.
תוד"ה כולכם חייבים. וליכא למימר דלחומרא מקשינן ולא לקולא. דאדרבה קולא היא, דמתוך כך ילפינן דבעלמא דחי לא תעשה שיש בו כרת. וליכא למימר דמסתברא דקאי אשבתותי תשמורו דכתיב לבסוף, וגם קרי להו שבתותי שנקראים על שמו, דהא גבי מקדש נמי כתיב מקדשי וכתב נמי בסוף ולא דריש ליה אמקדש.
<h2>דף ו.</h2>
ניגמר מהכא דלא דחי. הקשה מהר"מ מרוטנבורק היכי נילף מהכא ואמאי איצטריך קרא נמי דלא דחי, והא מצות כיבוד לא חשיב עשה, כדאמ' בכתובות [מ' ע"א] גבי אונס אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל להכי לא דחי לא תעשה, והכא נמי אם אמר האב [איני רוצה] שתכבדני מי איתא לעשה כלל. ונראה לי דלעולם חשיב עשה, והתם הכי פירושה אי אמרה לא בעינא ליה. כלומר דלגבי דידה ליכא עשה, ואי בעיא אמרה לא בעינא ליה. משום הכי אין לו לעבור בלא תעשה, דגם היא בלאו.
תוד"ה נגמר מלאו. ומהר"מ אומר דמחמר ליכא אלא לאו גרידא, [כי] למען ינוח אחרישה קאי. וכן כתיב שנמצא בתוספות ה"ר שלמיא מפרוונצא.
ונראה דעשה דבנין בית המקדש נמי עדיף, מדפריך נמי עלה ונגמר מהכא דלא דחו. אע"ג שבשילוח הקן [חולין קמ"א ע"א] דאמרינן דעשה דמצורע, דחשוב, דחי עשה באפי נפשיה או לאו באפי נפשיה, אבל תרוייהו יחד לא דחי. ולא אמרינן דהוי כמאן דליתא אלא לאו גרידא, כדאמרינן הכא, האי עשה דכיבוד חשיב טפי מעשה דמצורע נראה לי.
<h2>דף ו:</h2>
תוד"ה טעמא דכתב רחמנא. ק"ק דכי נמי מוקי כר' יוסי ובעי למימר דלא דחי ל"ת דכרת מ"מ תיקשי אמאי איצטריך לא תבערו. פשיטא דלא דחי הבערה שבת. דלמה יעשה פתילה כיון שאינו יכול להמית בשבת, דנטילת נשמה אב מלאכה היא. וא"ל דאי לאו לא תבערו ה"א כי היכי דדוחה לאו ועשה דשבת אע"ג דלאוי דשבת חמירי משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא ה"נ [דחי רציחה עצמה] ואע"ג דהוי אב מלאכה. אם כן לא משני מידי מאי דמוקי לה כר' יוסי. ועוד דמאי דמוקי לה כר' יוסי דליגמר מהכא דלא דחי, כדפרישית לעיל, דהא חשיב עשה מיתת ב"ד כדלעיל. אלא י"ל דפריך שפיר טפי.
<h2>דף ז:</h2>
תוד"ה רבי יוחנן. [בר"פ] כל הפסולין [זבחים ל"ב ע"ב] פרש"י דתנא דברייתא סבר דטבול יום דזב כזב. קשה אם כן לאו נמי איכא, דלא יטמאו את מחניהם, כמו שהקשו בתוספות. ועוד מאי קאמר יבא עשה שיש בו כרת וידחה וכו' תיפוק לי דהותר מצרעתו אם כן הותר נמי לקריו. אלא על כרחך אינו עשה גמור. ור' יוחנן מפרש הברייתא כדפ' לעיל ויבא עשה שיש בו כרת וידחה וכו' לאו דוקא, אלא כלומר [עשה דרבנן ולא העמידו] דבריהם במקום כרת.
<h2>דף ח:</h2>
ואי דכתיב לגלות ערותה בתר דכתיב עליה איפוך אנא. וליכא למימר אם כן לא יאמר עליה דהא איצטריך עליה למיסר הערוה גופה.
סוף תוד"ה ויבמה. לפי גירסת ר"ח ולא כפי הקונטרס שפירש שם [קידושין מ"א ע"א] דתרי ושלחה כתיבי, דאידך ושלחה דרשינן ליה בפרק חרש [קי"ג ע"ב] למי שמגרשה ואינה חוזרת.
<h2>דף ט.</h2>
תוד"ה מאי ליתי. ואין לומר דאין ליתן להם חטאת חדש שלא מצינו, דא"כ הול"ל ליתן קרבן שמצינו בשאר קרבנות ואין זה "חלק". וחדש נמי לא ליתן כיון שלא מצינו.
תוד"ה והרי. כיון שאין קידושין תופסין. שאין זה נקרא כלל... קידושין, דלא עדיפי מקידושין דידיה. ובחייבי כריתות [לא] אשכחן דאין עולין ליבום ועולין לחליצה.
<h2>דף י.</h2>
תוס' ד"ה לעולם. וצרת צרה נמי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין. נ"ל דמשכחת להו נמי צרת צרה, [כגון] שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ולוי ושמעון קידשה סתם ומתו. דלגבי לוי לא הויא אשת שני המתים. ובהא דרבי יוחנן נמי כשמתו השנים לא הויא אשת שני מתים לגבי שלישי דהא תפסי ליה בה קידושין. או אם אמר אחד מהן חוץ מאותו שלישי או חוץ מאחד מהאחים, אז לא הויא אשת שני מתים לגבי ההוא דשייר. ואי הוה אמרינן דכשקדשה שמעון פקעי קידושין דראובן הוה אתי שפיר, אבל אם כן תו לא משכחת דין אשת שני מתים. ולא דמיא להרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, דשריא כי ניסת לאחר. דהתם הויא שריא לכולי עלמא חוץ מאחד, והכא אסורה לכולי עלמא חוץ משנים... דאמרינן בהמגרש [גיטין פ"ג ע"א] דכי אמר חוץ מפלוני והלכה ונישאת לאחד מן השוק שמותרת לאותו שנאסרה עליו. ר' אבא [שם פ"ב ע"ב] בעי אי פליגי רבנן בקידושין או לא. ופשיטא דמסתברא דיצאה והיתה, ופליגי עליה כמו בגירושין. צ"ע דבסוטה משכחת צרת צרה כגון שקידש ראובן חוץ משמעון ולוי וזינתה, ואחר כך נשאה שמעון, ולו אשה אחרת, ומת ונפלו לפני ראובן. מיהו איכא למימר דאביי פשיטא ליה דרבנן פליגי עליה נמי בקידושין, אלא מספקא ליה אי מודה רבי אליעזר בקידושין.
<h2>דף יא.</h2>
מתיב רב חסדא. וכו'. נ"ל דרב חסדא ורב יוסף פליגי ארב. אע"ג דמשני להו רב יודא, לא קבלו תשובתו. וכן משמע בספ"ק (דקידושין) דסוטה [ה' ע"א] דפריך אמתניתין דמייתי בסמוך, אי הכי חליצה נמי לא תיבעי. ומשני רב יוסף כיון דאילו איתיה לבעל בעיא גט השתא בעיא חליצה. ומהאי טעמא ודאי סוטה נמי בעיא חליצה. ואתי נמי שפיר הא דפריך ותתיבם יבומי, דאליבא דרב חסדא ורב יוסף פריך. ומכח זה היה נראה לי על מעשה אחד דאין הלכה כרב מדפריך התלמוד ותתיבם יבומי. דלרב ליכא למיפרך. ולעיל נמי קא מתמה תלמודא בריש פירקין [ג' ע"ב] דמניינא [למעוטי] דרב ורב אסי, וקאמר נמי ולרב ליתנינהו. משמע דלדידן לא קיימא לן הכי. ועוד נראה לי דהתם [סוטה ה' ע"א] פריך ותתיבם יבומי, לרבי יוסי בר כיפר דטומאה במחזיר גרושתו כתיבא ולא בסוטה [וליכא לאו בסוטה]. ולהכי לא הויא כעריות כיון דליכא לאו, כדפי' ר"י ונ"ל דוחק לומר דאתיא כר' יוסי בן כיפר ובעי לאוקומי ככ"ע. וכתבתי למהר"מ. והשיבני דגם לו היה נראה דבעיא חליצה. וריב"ן לא פסק כן בשמעתין, משום דלפי ריהטא ליכא דפליג ארב.
<h2>דף יב.</h2>
צרת איילונית אסורה. וא"ת ואימא אשר תלד מצוה איילונית רשות, כדקאמר בפ' הבא על יבמתו [נ"ה ע"א], אית לה בנים מצוה וכו'. וי"ל דמההוא קרא גופיה דמייתי התם שמעינן נמי באיילונית, דכיון דמצוה ליכא איסורא איכא. וא"ת לרב אסי כל חייבי עשה תיאסר צרתה כמו איילונית. וי"ל משום דחייבי עשה איתרבו בפ"ב [כ' ע"א] לחליצה מיבמתו. ולא דמי לאחות אשה דאינה זקוקה כלל. אבל איילונית לאו חייבי עשה היא, אלא באיסורה קיימא כאשת אח שיש לה בנים, ולא הותרה מעולם.
<h2>דף יב:</h2>
תוד"ה הרי הן. והשתא אתי שפיר דבאלו נערות [כתובות ל"ח ע"ב] מוכח מדפריך דרב ביבי דליכא קטנה דמיעברא, ולא מתרץ. ואע"ג דקתני שמא תמות, היינו משום דפעמים היה שנת י"ב כשהיא גדולה בשעת הריון. והא דאמר רב ביבי פחות מכאן משמשות כדרכן, ולא חיישינן שמא גדלות של זאת תהיה שנת י"ב ואז שנת י"א מתעברת ומתה, ש"מ לא חיישינן שמא תתעבר שנת י"א אפילו אותה שהיא גדולה בשנת י"ב. אי נמי רבא בר ליואי לא קאי אלא על אותה שהיה גדלות שלה בשנת י"ג, אבל אותה שהיה גדלות שלה בשנת י"ב לעולם לא תתעבר תוך הזמן ההוא.
<h2>דף יג.</h2>
תוד"ה רב זביד. וההיא סוגיא דאלו נערות [כתובות ל"ח ע"ב] אתי נמי שפיר אליבא דרב זביד, דלא שכיח עיבור לקטנה, דכי ילדה בן קיימא ודאי בוגרת היתה בשעת לידה, דאזלינן בתר רובא, ואפילו לשמואל. דכי לא אזיל שמואל אחר הרוב היינו כשהמיעוט מסייע למוחזק.
<h2>דף יג:</h2>
צרתה שריא. טומאה גבי אחות אשה כתיב. כיון דלא משכחת צרת אחות אשה במקום מצוה על [כרחך] דרשינן לצרור למילתא אחריתי אתיא.
לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי. דאמר וכו'. ואע"ג דלא הספיקו לגמור עד שנטרפה השעה, מ"מ ר' יוחנן בן נורי אית ליה דחולצין. דהכי נמי אמר בפרק ארבעה אחין [כ"ז ע"א] דחזרו ותקנו.
<h2>דף יד.</h2>
אבל בשני בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה. בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ג ע"ב] דאמר גבי (ער"ה) יו"ט ראשון כיון דאנן לא דחינן ליה לדידהו נמי לא דחי, ופירש הקונטרס משום לא תעשו אגודות. ולא יתכן, דבב' עיירות לא חיישינן, כל שכן מא"י לבבל. אלא היינו טעמא דלדידן לא דחי משום לדחות תשרי יהא יום ערבה בשבת ונמצא קביעות המועדות משתנים. ולהכי לדידהו לא דחי.
<h2>דף יד:</h2>
תוד"ה בשלמא. והא ליכא למימר דלא עשו ב"ה כדבריהם, דבהא [לא] פליגא (דעולא כתיב) דלא נחלקו אמוראים אלא אליבא דב"ש, דהוו מיעוטא. הגהה.
סוד"ה פשיטא. ומיהו קשה ממתניתין בפרק אלמנה [ס"ט ע"ב] דסברא דיש ממזר מגוי ועבד. והיינו כרבי עקיבא, כדמוכח בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"ב]. וי"ל דהשתא סלקא דעתין דבגוי ועבד אפילו רבנן מודו. דהכי נמי אמרינן לקמן [ע' ע"א].
ותסברא נהי נמי דעשו. פירוש וע"כ משבשתא היא. ועוד אומר הר"מ ותסברא דנמנעים, אתרוייהו קאי. דנהי נמי דעשו ב"ש [כדבריהם], מב"ה אמאי נמנעו. אלא לא קאי אתרוייהו אלא אבית הילל, אם כן כי נמי לא עשו דעל כרחך ב"ש מב"ה לא תיקשי, דאיכא למימר דוקא ב"ש מב"ה היו נמנעים דליכא אגודות דהרואה אומר דהנשים לא מצאו חן בעיניהן. ואי אפשר לי לישבו.
<h2>דף טו:</h2>
אלא אי אמרת. וליכא למימר דלעולם לא עשו והיינו רבותיה דאפילו לקולא עשו כב"ה ולא כב"ש לחומרא אפילו במקום דליכא אגודות דאיכא למימר הרואה אומר. דהא אפילו לר"ע דב"ה לחומרא קאמר לה. וליכא למימר דאפילו בעיר אחרת דליכא אגודות עשו כב"ה, דפלוגתא דב"ש וב"ה כעיר אחת דמי. ולמ"ד לא עשו, בשום מקום לא עשו. כך פירש מהר"ם. נראה דלא שייך רבותא אם מיקל לעשות כב"ה אלא [כ]שהיה מחמיר [כב"ה. ולהכי קאמר אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותא], דלאו רבותא, דכל בית שמאי לא היו מקילין בעצמן. דבקולא לא שייך הרואה אומר אלא בחומרא.
<h2>דף טז.</h2>
תוד"ה עמון. ופר"ת דאיירי בעמון ומואב שטיהרו בסיחון לא יתכן. דאם כן תפשוט דלא קדשו לעתיד לרבי אליעזר. ותיקשי נמי דר' יהושע אדרבי יהושע.
<h2>דף טז:</h2>
תוד"ה אמוראי. ועוד דשמעינן בהחולץ [מ"ט ע"א] לרבי עקיבא ובהאשה רבה [צ"ב ע"א] דיש ממזר מיבמה [לשוק] אע"ג [ד]לא שייכי בה קידושין כלל. וכן אמר ר"ת דהיינו טעמא דרבנן דאין ממזר ביבמה, משום דלא שייכי בה קידושין כלל.
תוד"ה עובד. [ותנן נמי בפ' האומר וכו'] דרב יהודה גופיה אית ליה בפרק כהן גדול [סנהדרין כ"א ע"ב] דתמר בת יפת תואר היתה, מדהות שריא לאמנון. ומיהו איכא למימר הכא לטעמיה דרב אסי קאמר לה.
גוי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו. דקסבר גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר. והיינו כר' עקיבא. ואע"ג דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, איכא למימר דחוששין לקידושיו היינו אם יקדש ממזרת או גיורת.
<h2>דף יז.</h2>
תוד"ה פסולי, הא דלא נקט תרמוד שפסולין יותר וכו'. ובקונטרס פירש דתרמוד עמוקה משאול, כדאמרינן לעיל ונופל משאול לתרמוד, והא דקאמר מתרמוד למישן לאו משום דבמישן פסולה יותר. כמו שהתחיל, משאול לתרמוד. אלא סדר הליכתן נקט. אי נמי דאישתרבובי להתם ונתגדלו שם יותר.
<h2>דף יז:</h2>
תוד"ה ולימא. הקונטרס דחיק דלא משכח מ"ד אין זיקה, אלא מר שמואל דפסיק כבן בתירא.
<h2>דף יח:</h2>
ר' שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה. וכו'. לא קאי אעשה בה מאמר. דבעשה בה מאמר [אף] ר' שמעון דאמר (מודה) ביאתה או חליצתה פוטרה צרתה מודה (לחץ) [בחלץ] לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה ושם נפרש.
